כדאי לך להיזהר!

 

פרשת שמיני מתחילה בתיאור היום הראשון בו החלה עבודת המשכן בפועל. אחד הביטויים המיוחדים לקדושה הנעלית של אותו היום הייתה האש שירדה מן השמיים ואכלה את קרבנות עם ישאל. "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח . . וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".

בהמשך הפרשה מסופר על מיתת נדב ואביהוא, שני בני אהרון. סיבת מיתתם הייתה הדרגה הרוחנית הגבוהה בה עמדו. תשוקה אדירה ואמיתית להתחבר לרוחניות הגבוהה ביותר שקיימת. התשוקה האדירה הזו הביאה אותם למצב המכונה "כלות הנפש". כלומר התנתקות הנפש מן הגוף מתוך תשוקה עצומה לה'.

דבר זה ממחיש את המעמד הגבוה לו זכו בני-ישראל, שיכלו להגיע למצב של 'כלות הנפש'. מרוב צמאון ותשוקה אדירה ואהבה אל הבורא.

ובאותה פרשה ממש, פרשת שמיני, שהתחילה במעמד רוחני כה גבוה, מתחילה התורה לפרט את הבהמות הטהורות והטמאות, עד שהיא מגיעה לאיסור אכילה של חרקים למיניהם...

גם אדם שאיננו שומר תורה-ומצוות נגעל מאכילה של חיות אלו, "דברים שנפשו של אדם קצה בהם". הם דברים מאוסים ומגעילים. אם יש צורך להזהיר שאסור לאכלם – הרי שמדובר על אנשים גסים ונחותים.

וכמובן תתעורר השאלה, איך ייתכו שאזהרה זו על אכילת שקצים ורמשים באה בהמשך ישיר לתחילת הפרשה שבה מסופר על המעמד הקדוש שבו עמדו בני ישראל?

דבר זה בא ללמד אותנו על החשיבות הגדולה של "קבלת העול". עשיית הדברים ללא הבנה והרגשה, פשוט כי כך ציוו עלינו.

לפעמים נדמה שרק אנשים נמוכים בדרגתם הרוחנית צריכים 'קבלת עול'. אך לאדם רוחני ונעלה – אין צורך בזה.

באה התורה ומלמדת אותנו שקבלת עול היא יסוד ושורש כל העבודה. אדם נזקק לקבלת עול גם כשהוא עומד בדרגה העליונה היותר.

אסור שעבודת ה' תתבסס אך ורק על הבנה ורגש, גם כשהם נעלים ביותר, הבסיס להכל הוא קבלת עול מלכות שמיים, ואם אין לאדם קבלת עול הוא עלול להתדרדר מטה מטה, עד אכילת שקצים ורמשים...

 

1